איך משחקים "סבתא בישלה דייסה" עם ילד בן שנתיים ושבוע שלפני ארבעה ימים בלבד יצא מבית-יתומים ובפעם הראשונה בחייו מקבל ללא תנאים וללא הגבלה גם חום, גם הזנה, וגם אהבה?
ילד, שלפי התגובות שלו, כנראה נענש ונמנע ממנו אוכל כשלא "אכל יפה", כשנשפכה לו השתייה או כשאוכל נפל לו על הרצפה,
ילד שכנראה נענש ונמנע ממנו אוכל כשלא אכל מספיק מהר וכשלא סיים בזמן הקצוב מראש את הארוחה המצומצמת שהוקצתה לו,
ילד שבמשך השנתיים הראשונות לחייו חווה הזנחה ריגשית, נפשית ופיזית, חווה הרעבה, חווה קשיחות, ובעיקר חווה מחסור תמידי בתשומת לב, באיכפתיות ובאהבה.
אז איך אפשר להגיד לילד שכזה – אפילו תוך כדי משחק ודיגדוגים – שלא נשאר לא אוכל…?
שרק לו לא נשאר…?
משחק הילדים האולטימטיבי הזה,
ששיחקתי שוב ושוב בהנאה מרובה עם כל שלושת ילדי,
משחק שהיה מלווה תמיד בשמחה רבה ובהמון צחוקים הדדיים,
ה"סבתא בישלה דייסה" הזה שהתחלתי לשחק איתו בשיא הטבעיות ומבלי לחשוב על המילים –
פתאום נתקע לי בגרון והפך מהר מאוד רק לקולות מצחיקים, גירגורים, דיגדוגים והזדמנות נוספת למגע וקרבה… ללא מילים בכלל.
כי באמת איך אפשר להגיד לילד יפה שכזה,
לנשמה מדהימה שכזאת שחווה בפעם הראשונה בחייו אהבה אמיתית וללא תנאים,
שלא נשאר לו אוכל?
שרק לו לא נשאר?
אי אפשר. נקודה.
אפשר רק לאהוב אותו מכל הלב,
להגיד לו את זה כל הזמן,
להזכיר לו כמה הוא מדהים ובעיקר כמה הוא ראוי לאהבה,
וכמה אף פעם יותר בחיים לא ינטשו אותו, ולא יזניחו אותו, ולא ירעיבו אותו –
וכמה הוא בטוח ומוגן, מעכשיו ולעולמי עולמים!
תודה לחברה המדהימה והאמיצה שלי, שהפכה להיות אמא לראשונה בגיל כמעט 48 כשאימצה ילד בן שנתיים מבית יתומים ברוסיה.
תודה על הזכות המאוד גדולה ומיוחדת הזאת שניתנה לי להיות איתם וללוות אותם בשבוע הראשון שלהם ביחד.
תודה על היכולת להיות שם איתם 24 שעות ביממה ולראות את הנס הזה מתרחש לנגד עיני כשהם הפכו, מאוד מהר ובשיא הטבעיות – להיות אמא ובן לכל דבר, כאילו כך היה מאז ומעולם.
תודה על שכל זה בחיי!
