זהו פוסט שנכתב כל כולו באהבה רבה בארה"ב,
בקיץ 2017, במהלך קורס הכשרת מורים לאנטומיה אינטואיבית,
של התטא הילינג כמובן 😉
בקיץ 2017, במהלך קורס הכשרת מורים לאנטומיה אינטואיבית,
של התטא הילינג כמובן 😉
***************
היום ויאנה סטייבל, מייסדת שיטת התטא הילינג, נתנה לי אפשרות מדהימה ומיוחדת שלא ציפיתי לה.
היא חילקה אותנו לקבוצות של שבעה אנשים.
כל אחד מאיתנו בתורו היה אמור לתת הרצאה במשך 4-5 דקות,
ובאותו הזמן לסרוק את ששת האנשים האחרים שהיו איתו בקבוצה.
בסיום ההרצאה היה עלינו להגיד לכל אחד ואחת מששת האנשים בקבוצה שלנו שתי מעלות ואיכויות שראינו שקיימות אצלם,
כל אחד מאיתנו בתורו היה אמור לתת הרצאה במשך 4-5 דקות,
ובאותו הזמן לסרוק את ששת האנשים האחרים שהיו איתו בקבוצה.
בסיום ההרצאה היה עלינו להגיד לכל אחד ואחת מששת האנשים בקבוצה שלנו שתי מעלות ואיכויות שראינו שקיימות אצלם,
ובנוסף עוד משהו אחד שמומלץ להם לעבוד עליו…
וואו… נכון???
נשמע ממש בלתי אפשרי… נכון?
אז מה שאותי הכי הפחיד, והכי הרתיע הוא:
נושא ההרצאה!
כל אחד שנתן הרצאה, היה צריך לדבר במשך 4-5 דקות בשבחה של המדינה שבה הוא נולד…
לספר על כל הדברים המדהימים שיש והוא אוהב במדינה שבה הוא נולד…
(הרי לכם "טוויסט!")
במשך למעלה מ-30 שנה אני מטיילת בעולם…
את יומולדת 20 שלי חגגתי ביפן, בתחילתו של טיול בן 10 חודשים שעשיתי במזרח הרחוק.
מאז טיילתי בהמון מקומות בעולם, גרתי 6 שנים בטוקיו, וכשאני מחוץ לישראל אני תמיד מרגישה כמו שגרירה קטנה של המדינה שלי…
לאורך כל השנים, תמיד הרגשתי צורך להתנצל על מדיניות הממשלה שלי, ועל מעשיה בעבר ובהווה.
תמיד הרגשתי אשמה על דברים שקרו בה והרגשתי צורך להצטדק.
תמיד הרגשתי אשמה על דברים שקרו בה והרגשתי צורך להצטדק.
בשנים האחרונות המצב אף החריף:
הרגשתי שאני ממש מתביישת בראש הממשלה שלנו,
מתביישת ברבים וטובים שיושבים איתו בכנסת, שמנהלים איתו את המדינה,
מתביישת באמות המוסר שלהם,
מתביישת בעובדה שגם כשהם נתפסים על עוולות ושחיתויות ושקרים, וגם כשהם נחקרים על כך –
הם עדיין לא מתביישים להמשיך לנהל את המדינה שלנו (מזל שלפחות כשהם בכלא הם לא יכולים לעשות את זה),
הם עדיין לא מתביישים להמשיך לנהל את המדינה שלנו (מזל שלפחות כשהם בכלא הם לא יכולים לעשות את זה),
מתביישת שהם לא חושבים ש"אולי" זה לא נאות,
מתביישת שהכיסא שלהם חשוב להם יותר מאיתנו,
מתביישת שהרווחה האישית שלהם חשובה להם יותר מהרווחה שלנו,
נו…
מתביישת. נקודה.
פעם, במיוחד כשהילדים היו קטנים, הייתי מרגישה גאוה גדולה כשהיינו מקשטים ביחד את הגינה והבית וכמובן את האוטו שלנו בדגלי מדינת ישראל, בכל פעם מחדש לפני יום העצמאות…
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה.
לפחות עשר שנים שאני מרגישה שאין לי במה להתגאות יותר במדינה שלנו.
שאין מה לחגוג.
ופתאום אני צריכה להרצות במשך 4-5 דקות על הדברים הנפלאים שיש במדינה שלי?
יש בכלל כאלה?
מה אני יכולה לספר להם על המדינה שלי שהוא נפלא, ועוד במשך כל כך הרבה זמן?
מה אני אגיד?
התגובה הראשונה שלי היתה ממש פאניקה…
ואז ישבתי וחשבתי…
הרי באופן תאורטי, יש לי אפשרות לקום ולעזוב כל רגע ולעבור לגור במקום אחר –
האם אני עושה את זה?
לא!
האם חשבתי אי פעם לעשות את זה?
לא!
למה בעצם לא?
מה משאיר אותי בארץ מאושרת? (והדגש הוא על "מאושרת", להבדיל מ"מקטרת", כי באמת שבאופן אישי טוב לי במדינה שלי)
למה אני שמחה לגור בארץ ולא רוצה לעבור לגור בשום מקום אחר?
ואז התחילו לעלות כל מיני דברים.
ועם דמעות בעינים,
ועם התרגשות ותחושת הודיה עמוקה וגדולה,
ועם התרגשות ותחושת הודיה עמוקה וגדולה,
קמתי ואמרתי את הדברים הבאים:
נודלתי במדינה מאוד קטנה.
אפשר לנסוע אותה לרוחבה (במיוחד) אבל גם לאורכה ביום אחד, במשך כמה שעות בודדות.
גם כשפוגשים לראשונה מישהו שלא מכירים בכלל – תוך כמה דקות תמיד מגלים מכרים משותפים.
זה מרגיש כמו משפחה אחת גדולה וזה משהו מאוד מקרב,
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
למרות שהיא מאוד קטנה,
יש לנו מגוון רחב ועצום של נופים, מקומות וסוגי מזג אויר.
יש לנו בדרום מדבר (שלידו נולדתי וגדלתי עד גיל 12), ועיר נופש שתמיד חם בה ומגיעים אליה מכל העולם, כל השנה,
ויש לנו בצפון גם ירוק בעיניים, וקצת יערות וגם קצת שלג ואפילו אתר סקי אחד – שלרוב נפתח כל חורף,
ויש לנו ים,
ואגם,
ואפילו טיפה של אוקינוס,
ויש לנו במדינה הפצפונת שלנו גם את המקום הכי נמוך בעולם!
וזה מגוון ממש מכובד למדינה כל כך קטנה,
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
יש לנו אנשים מאוד חכמים,
שהמציאו המון דברים נהדרים בהיי-טק ובחקלאות,
והקימו סטארט-אפים,
וקיבלו פרסי נובל,
ועזרו בפיתוח של כל מיני דברים ממש מגניבים,
ובכל העולם מכירים אותם ויודעים שזו המצאה ישראלית,
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
יש לנו מיזוג גלויות מדהים,
אני למשל חצי הונגריה, רבע אוקראינית ורבע פולניה (רק במובן החיובי כמובן! 😉 ).
ובעלי חצי גרמני, רבע רומני, ורבע הונגרי,
ותחשבו מה זה אומר על הילדים שלנו??? (אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה 😉 )
ואנשים מדברים בבתים שלהם בכל מיני שפות שונות,
ומכינים כל מיני מאכלים שונים,
ובחגים חוגגים עם כל מיני מנהגים שונים,
שזה אומר שיש מגוון מאוד גדול,
וזה גם אומר שמכל המיזוגים האלה יוצאים אנשים מאוד-מאוד יפים,
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
כשקורה, חלילה, משהו –
אנשים תמיד נרתמים לעזרה,
פותחים את הלב,
פותחים את הבית,
פותחים את הארנק.
כי אכפת להם.
ואני אוהבת את זה במדינה שלי.
בכל סוף שבוע נפגשים עם המשפחה.
אוכלים ביחד ארוחת שישי,
או נפגשים לצהריים בשבת,
או גם וגם,
כי המשפחה חשובה,
וה"ביחד-נס" (תסלחו לי אני כבר שבועיים בארה"ב ומדברת כמעט רק אנגלית) המשפחתי חשוב.
ואין ספק שגם המרחקים הקצרים עוזרים.
ובכל זאת – זה משהו שאין למשל פה בארה"ב, וגם אין ביפן. אנשים רואים את המשפחה שלהם פעם ב…
ואני אוהבת את זה במדינה שלי!
והרגשתי –
שאם לא הייתי צריכה לסיים תוך 4-5 דקות – הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד לעמוד ולספר על כל הדברים הנפלאים שיש במדינה שלי…
וזה הרגיש לי כל כך טוב…
אז תודה רבה לויאנה סטייבל, מייסדת שיטת התטא הילינג,
על כך שאחרי כל כך הרבה שנים שבהם התביישתי במדינה שלי,
והרגשתי צורך להתנצל ולהצטדק על דברים שקורים בה,
היא נתנה לי הזדמנות פתאום להיזכר גם בכל הדברים המדהימים שיש במדינה שלי,
בכל הדברים המדהימים שגם קורים בה,
ושבזכותם אני בעצם כל כך אוהבת לגור בה!
מזמינה אתכם היום לחשוב, וגם ממש לכתוב לי:
מה אתם אוהבים במדינה שלנו?
אני ממש אשמח לקרוא את זה!
שולחת חיבוק גדול כל הדרך מביגפורק, מונטנה, ארה"ב!
